נדחתה תביעת דיבה של מהנדס שהשתתף בתחקיר צה"לי בעניין מות הילד הפלשתיני

תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"), שמהותה מעוררת את שאלת אופן הפעלת מערכת בקרת האיזונים החוקתיים בין חופש הביטוי מחד לבין הזכות לשם טוב מאידך.

העובדות:

1.         ביום 1.10.00 במהלך קרב יריות ממושך, שהתנהל באזור נצרים בין צה"ל לבין הפלשתינאים נהרג הילד מוחמד א-דורה (להלן: "הילד" או "מוחמד א-דורה"). קרב היריות ומותו של הילד הונצח במצלמות רשת טלוויזיה צרפתית, הופץ ופורסם בעולם כולו וגרם לנזק תדמיתי עצום למדינת ישראל (להלן: "האירוע").

למחרת האירוע נטל צה"ל אחריות למותו של הילד ומפי דובר צה"ל נאמר כי קיימת סבירות גבוהה שמוחמד א-דורה נהרג כתוצאה מאש חיילי צה"ל. היו שחלקו על הזריזות בה נטל צה"ל על עצמו האחריות למות הילד ודרשו חקירת האירוע.

2.         אחד בשם נחום שחף, פיסיקאי, (להלן: "שחף") והתובע, מהנדס במקצועו, ובעברו הצבאי הרחוק - בין היתר - מנתח מערכות לחימה, הציעו לאלוף פיקוד הדרום, יום טוב סמיה, לחקור את האירוע ולגלות את סיבת מותו של הילד. הצעתם התקבלה על ידי האלוף סמיה.

3.         בעקבות כתבה של הכתבת ענת ציגלמן, שפורסמה ביום 7.11.00 בעיתון "הארץ", המתארת את אופן חקירת האירוע על ידי צה"ל (להלן: "הכתבה") כתב הנתבע מכתב לעיתון הארץ שפורסם ביום 12.11.00  במדור "קוראים כותבים" (להלן: "המכתב"). מכתב זה הינו נשוא התביעה שבפני אולם בטרם אצטט אותו, להלן תמצית האמור בכתבה.

בכתבה מתואר שחזור הארוע שנעשה על ידי צה"ל לאחר שכל הראיות הושמדו על ידו (קיר הבלוקים, החבית מאחוריה הסתתרו האב והילד ועוד). על השחזור פקחו שחף והתובע, כאשר במהלכו התראיין האחרון בפני הכתבים האמריקאים, הציג בפניהם את התיזה שלו על כי מותו של מוחמד א-דורה היה הצגה מבוימת של הפלשתינאים על מנת להכפיש את שמה של ישראל בעיני העולם. בין היתר נאמר על ידי התובע כי אבי הילד השתתף בביום האירוע, אם כי כנראה לא ידע שההצגה תסתיים במותו של בנו.

לאור דברי התובע בראיון האמור הדיחו האלוף סמיה מהמשך חקירת הארוע. עוד צוין בכתבה כי לדברי התובע צה"ל מסתיר מהציבור את העובדה כי ממול הילד ואביו היתה עמדה נוספת של יורים פלשתינאים, אשר לפי חישוביו רק משם אפשר היה לירות בכדורים שפגעו במוחמד א-דורה.

4.         בעקבות הכתבה פורסם,כאמור, מכתבו של הנתבע בזו הלשון:

"כאילו לא הספיקה הריגתו הטרגית של הילד מוחמד א-דורה והנזק שנגרם לישראל בעקבותיה, באה חקירתם ה"מדעית" של שחף ודוריאל ומוסיפה על הנזק. שהרי איזו מן גישה "מדעית" ו"בלתי תלויה" היא זו הקובעת מראש מסקנה לפני חקירה? (לפי הכתבה, עוד לפני ה"שחזור" הרצה דוריאל באוזני צוות טלוויזיה כי "מותו של א.דורה היה הצגה מבוימת" והאשימו אפילו את אבי הילד בהשתתפות בבימוי). ייתכן מאוד שהילד נפגע מכדורי הפלשתינאים, אבל מי ייתן אמון בחקירה ה"אוביקטיווית" של דוריאל ושחף (שאינם מומחי בליסטיקה) לאחר גיבובי הלהג שלהם כפי שצוטטו בכתבה? זה ששחף מסתיר עד היום "חומר מדהים" על רצח רבין רק מפני שאיש לא מוכן לשלם לו תמורתו, ושברוב צניעותו הוא משווה עצמו לראש פרויקט מנהטן, רק מוכיח את חוסר הרצינות של כל העניין. כמו דוריאל גם אני למדתי "גיאומטריה של בית ספר עממי". התבוננתי בתצלום האוויר המופיע באתר האינטרנט הרשמי של צה"ל ואיני יכול לקבוע ש"לא יתכן שהילד נהרג מירי חיילי צה"ל". הוא יכול היה להיפגע הן מאש שלנו והן מאש שלהם. אך מי שראה את הילד שם (קרוב לוודאי שלפלשתינאים היה קל יותר לראותו מאשר לכוחותינו) ולא הוציא דגל לבן כדי להפסיק את הירי ולאפשר את חילוצו, נושא באשמה כבדה ביותר, בלי קשר למקור הקליע הקטלני. האירוע ראוי לחקירה רצינית בידי גורם מקצועי באמת שיהיה מקובל על שני הצדדים.

אהרון האופטמן

רמת השרון. "

5.         תביעת התובע הינה כנגד הביטויים המופנים כלפיו ובעיקר המילים המופיעות תחת מרכאות: "חקירתם 'המדעית' של שחף ודוריאל..." וכן: "איזו מין גישה 'מדעית' ו'בלתי תלויה' היא זו הקובעת מראש מסקנה לפני חקירה... ועוד: "מי יתן אמון בחקירה אוביקטיבית של דוריאל ושחף (שאינם מומחי בליסטיקה) לאחר גיבובי הלהג שלהם...".

לטענת התובע הוא מהנדס מומחה במקצוע הנדסה תעשיה וניהול, הוא השתלב בקורס חקר ביצועים ובקורסים רבים ושונים שנושאיהם אמצעי לחימה. שימש בשנים 1952-1954 כמתאם היצור של תת מקלע עוזי, בשירות המילואים שלו, שהסתיים בשנת 1985, היה חבר בצוות לחקר ביצועים ועוד תפקידים כמפורט בתצהיר עדותו הראשית. לטענתו, מכתבו של הנתבע מציג אותו כחוקר בלתי רציני, מלגלג על אופן חקירתו את הארוע בכך שהמילה "מדע" מופיעה במרכאות כמו גם צמד המילים "חקירה אוביקטיווית" ו"בלתי תלויה". התובע גורס כי יש באמור בכתבה כדי לבזותו, להכפישו, להציגו כחוקר בלתי מיומן ולפגוע במשרתו ובמשלח ידו.

הנתבע גורס כי אין בפרסום משום הוצאת לשון הרע, כמשמעות המונח בחוק, הואיל והאמור במכתב אינו יותר מאשר הבעת ביקורת לגיטימית, החוסה תחת הזכות לחופש הביטוי, על האופן בו התימר התובע לחקור את האירוע. לחלופין טוען הנתבע להגנות  שמעניק החוק לפרסומים המהווים הבעת דעה בתום לב (סעיפים 15 (4) ו- 15 (6) לחוק איסור לשון הרע). כן טוען הנתבע להגנת אמת הפרסום על פי סעיף 14 לחוק.

דיון :

1.         חוק איסור לשון הרע מביא לידי ביטוי את האיזון הנדרש בחברה דמוקרטית בין הזכות לשם טוב ופרטיות מחד לבין חופש הביטוי מאידך. משטר דמוקרטי צריך וחייב להגן לא רק על גופו של אדם אלא גם על נפשו ושמו הטוב (ראה רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף נ"ה (5), 510). מנגד כלל הוא כי הזכות לחופש הביטוי היא מאושיותיה ואדניה של החברה הדמוקרטית וכי אין לקיים משטר דמוקרטי בלא שיובטח בו חופש הביטוי (ראה בפרשת אמר בעמ' 518). מעצם טיבם וטבעם של ערכי חופש הביטוי והזכות לשם טוב, יש שהם יתנגשו זה בזה ומקום שבו נאסור על לשון הרע נגרע מחופש הביטוי. על כן, נועדה שיטת המשפט לאזן בין שני הערכים הנוגדים, לעיתים, זה את זה, בין היתר באמצעות הגנת הפרסום בהתאם להגנות שמציב חוק איסור לשון הרע, בין אם זו הגנת תום הלב ככל שהיא מתייחסת לעניין אישי כשר (סעיפים 15(2), 15(3) ו- 15(8) לחוק) ובין אם זו הבעת דעה (סעיפים 15(4), 15(5), 15(6) ו- 15(7) לחוק).

מכאן המסקנה כי אף לא אחת מהזכויות האמורות הינה זכות מוחלטת ולעיתים האחת ניגפת מפני רעותה במערך האיזונים שבין הערכים המתנגשים (ראה פרשת אמר בעמ' 519).

2.         סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע לאמר: